את רוב הספרים שקיבלנו לקרוא במסגרת קריאה מונחית בתיכון לא אהבתי.
עד שהגענו אל הספר הזה שעל הכריכה שלו היה בסך הכל ריבוע צהוב.

קראתי אותו עוד קודם. כמו הרבה ילדים, עקבתי אחר התקליטיה והספריה של האח הגדול.בגללו שמעתי הביטלס והחלונות הגבוהים. ככה גם הגעתי ל"התפסן בשדה השיפון" , שגם באופן עגום היה לו קשר לחיפושית אחת, ג'ון לנון, שבחור בשם מארק צ'פמן החליט שהתמסחר ונהיה צבוע, כמו כל המבוגרים האלה שהולדן מתלונן עליהם בתפסן.

בעבודה על הספר הזה עזרתי כמעט לכל הכיתה. אחת מהפעמים הבודדות שאני, שבחרתי ללמוד בתיכון שהכי קרוב לים, עזרתי לאחרים בלימודים. אחרי העבודה על הספר הזה חזרתי לעשות את עצמי מקשיבה למורה בעודי מחזיקה על ברכיי ספר ששאלתי מהספרייה.

ואז הלכתי לקרוא את המקור, ולא יכולתי שלא להתלהב מהתרגום העברי שכמעט ולא התרחק ממנו.

כמה שנים אח"כ בטיולי בהודו עשינו לנו מנהג - להסתובב עם ספר, ובכל פעם שמסיימים אותו, לחפש ישראלי אחר
שמחפש ספר להחלפה. כך הגעתי ל"9 סיפורים", השני של סלינג'ר שקראתי.

השבוע הוא נפטר. גם כשסופר אהוב עליך נפטר בגיל 91, בשיבה טובה מאוד, זה עדיין
מרגיש כאילו זה מוקדם מדי בשבילו למות.

הסרט "תלוי באוויר" התחיל נהדר: הנה אדם כלבבי. הנה אדם ששם טריז בין החיים שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לחיות, ובין אלה שאנחנו יכולים לחיות, וחלקנו אף צריכים לחיות – כי הם עשויים להסב לנו יותר נחת.

 

ראיין בינגהם, הוא ג'ורג' קלוני (באמת, באמת שניסיתי להבין מה נשים אחרות רואות כשהן מביטות בו. נשים, אשמח להסברים אחרי השיעור), מנהל חיים מאוד לא שגרתיים.  משכנתא? אסיפות הורים? ראיין בינגהם מבין היטב שהחיים שלו ממש לא צריכים להיראות כמו מטריצה. עבורו לאונג'ים המגישים סושי זול הם שנותנים תחושה אמיתית של בית. חפצים? למה להרבות בהם, כשכל רכושתך עלי אדמות יכול להיכנס לטרולי אפקטיבי?

 

כשטיילתי בהודו ישבתי ערב אחד עם יעל, שותפתי למסע, וניסינו להבין מדוע אנחנו צוברים חפצים כאשר כל מה שאנחנו צריכים – כל מה ששימש אותי בנדיבות לאורך 6 חודשים תמימים - נכנס לתרמיל של כמה ליטרים. לא הצלחנו להבין למה אנשים אוספים את אותם חפצים למעט 2 השערות:
 

1. כי כולם עושים את זה

2. היש יוצר תחושת ביטחון

 

בינגהם מנסה בהרצאות שהוא נושא להעביר לקהל שומעיו את המסר: אתם קשורים לחפצים שלכם. תארו לכם שיום אחד הבית שלכם נשרף ולא נשאר ממנו דבר – לא תמונה. מבהיל, אה? הוא אומר בחיוך. הוא הרבה מעל זה. הוא up in the air. הוא לא עובד לפי קוד ההפעלה של בני התמותה. הוא גם לא יכול לסבול לזמן ממושך את נוכחותם. 

"אתה בודד", נוזפת בו אחותו דרך הסלולארי. "אני מוקף", הוא עונה לה, ומביט קצת בבהלה בטרמינל העמוס ביצורים האלה שהוא יודע, הוא לא חי איתם ולא כמוהם, מה שמסביר גם את יכולת ההתמדה שלו – הן בעבודה שלו - פיטורי אנשים בקבלנות, והן בערך המוסף שלה – צבירת נקודות טיסה כדי להגשים את חלומו להיות אחד מיחידי סגולה של מועדון הלקוחות של אמריקן איירליינס. אבל הוא בכל זאת חלק מהמשחק הגדול הזה.

 

העובדה שהוא מודע לכך שהוא חלק מהמשחק האנושי היא הגורם שהולך לערער את הביטחון העצום שלו בעצמו ובאורח חייו. הוא נותן לה לחלחל לאישיות שלו ולגרום לעצמו להשתנות. למה? כי לא יהיה סרט הוליוודי בלי שהגיבור יעבור תהליך של שינוי כזה שהקהל בטוח יבין. וכאן, הסרט שהחל כל-כך מופתי, הולך שבי אחר ההוליוודיזם. צריך בחורה שתשבור את הלב. צריך שהגיבור יגלה פתאום רגישות, צריך שהגיבור ישתנה, וגם הגיבור כאן, שהוא יותר אנטי גיבור נהדר, חכם, חזק, צריך לעבור שינוי, כזה שיגרום לו להבין שהוא רוצה לשנות את הקונספט של החיים שלו.

 

הבמאי, ג'ייסון רייטמן, הוא אמן בהעברת רגשות. כמו בסרטו הקודם "ג'ונו", גם כאן הוא מצליח לצלם את הרגשות של הדמויות שלו. אחת ההנאות הגדולות מהסרט היא זו – אתה לגמרי לגמרי שם, איתם. ולא רק זה – אתה רואה את הרגשות שלהם, כמו בטלקינזיס מצולם. אולי בגלל זה חוסר היציבות של הדמויות הוא יותר קשה ויותר בלתי נסלח. חוסר הקוהרנטיות של הקולגה של בינגהם ממש עיצבנה אותי.

 

הסרט משעשע מאוד, אבל ממש לא קליל. אני מנסה להקל ראש בכל הדברים האלה שהפריעו לי, אבל פאק, זה סרט עם אמירות רציניות מדי בשביל שאשפוט אותו בקלות ראש.

 

"תלוי באוויר" הוא דרמה קומית המבוססת על ספר מ-2001 הנושא את אותו שם, שנכתב ע"י וולטר קירם.

יום אחד בכפר רחוק

יום אחד בכפר רחוק מאוד מאוד באה רוח חזקה מאוד ושברה

בית ואת העץ האהוב על המשפחה

שגרה שם בבית שאלב (=עליו) סיפרנו

והאיפה עננים זה לא טוב

ואז....ששששש....דממה היתה בכפר - שום דבר לא הראיש

ולא היה - אבל אתם יודאים שבסוף

הכל היה טוב אחשב את הסוף אגיש לכם

בנו בית חדש וזראו עץ חדש וטוב היה בכפר



סוף

כתבה נוגה כרמלי-שרים