את רוב הספרים שקיבלנו לקרוא במסגרת קריאה מונחית בתיכון לא אהבתי.
עד שהגענו אל הספר הזה שעל הכריכה שלו היה בסך הכל ריבוע צהוב.

קראתי אותו עוד קודם. כמו הרבה ילדים, עקבתי אחר התקליטיה והספריה של האח הגדול.בגללו שמעתי הביטלס והחלונות הגבוהים. ככה גם הגעתי ל"התפסן בשדה השיפון" , שגם באופן עגום היה לו קשר לחיפושית אחת, ג'ון לנון, שבחור בשם מארק צ'פמן החליט שהתמסחר ונהיה צבוע, כמו כל המבוגרים האלה שהולדן מתלונן עליהם בתפסן.

בעבודה על הספר הזה עזרתי כמעט לכל הכיתה. אחת מהפעמים הבודדות שאני, שבחרתי ללמוד בתיכון שהכי קרוב לים, עזרתי לאחרים בלימודים. אחרי העבודה על הספר הזה חזרתי לעשות את עצמי מקשיבה למורה בעודי מחזיקה על ברכיי ספר ששאלתי מהספרייה.

ואז הלכתי לקרוא את המקור, ולא יכולתי שלא להתלהב מהתרגום העברי שכמעט ולא התרחק ממנו.

כמה שנים אח"כ בטיולי בהודו עשינו לנו מנהג - להסתובב עם ספר, ובכל פעם שמסיימים אותו, לחפש ישראלי אחר
שמחפש ספר להחלפה. כך הגעתי ל"9 סיפורים", השני של סלינג'ר שקראתי.

השבוע הוא נפטר. גם כשסופר אהוב עליך נפטר בגיל 91, בשיבה טובה מאוד, זה עדיין
מרגיש כאילו זה מוקדם מדי בשבילו למות.